כשאמנים מרגישים אחד את השני

לפעמים המחוות הכי יפות נולדות מהלב, בזמנים הכי קשים.

השבוע ראתה עדי ורון שמרכזת (בהתנדבות) את קבוצת האומנים של פרARTסיה, את הסיפור הכואב של נירית אלמגור בחדשות - אמנית ומורה לציור שאיבדה את ביתה בפגיעה ישירה של טיל במתקפה האיראנית. עדי לא הכירה את נירית אישית, אבל משהו בסיפור שלה נגע לה עמוק בלב.

"חשבתי שאולי נוכל אנחנו, לארגן 'חבילה' מצבעים וחומרים שיש לכל אחד בביתנו", כתבה עדי לקהילת האמנים שלנו. "כדי שתחזור ליצור ולהביא על עצמה את הריפוי שאנחנו עוסקים בו בימים אלו."

והתגובה של נירית? פשוט מרגשת עד דמעות:

"זה פשוט מרגש שאנשים שלא מכירים אותי פותחים את ליבם ומתגייסים עבורי. זה מוכיח לי שאנחנו האומנים מרגישים אחד את השני. אנחנו זן נדיר, ציפור משונה, החלומות באויר, הראש באדמה..."

נירית סיפרה שבדיוק ניסתה לדמיין מה קרה פיזית לכל הצבעים שלה ברגע הפיצוץ. צבעי אקריליק, ג'סו, משחת עיצוב, צבעי מים ושמן, פחם, עפרונות - כל העולם שלה שנעלם ברגע.

אבל כמו שנירית כתבה - האמנים באמת מרגישים אחד את השני. יודעים מה זה לחיות עם החלומות באויר והראש באדמה. מבינים את הכוח המרפא של היצירה, ואת הכאב של לאבד את כלי הביטוי של היצירה.

המחווה הקטנה הזו מוכיחה שגם בזמנים הכי קשים, האמנות מחברת בינינו, והחמלה האנושית חזקה מכל פיצוץ.

תודה לעדי על היוזמה המדהימה, ותודה לכל האמנים שהצטרפו למחווה הזו.